מקומו של האינטרנט בחיינו...

יום שישי לפנות בוקר, השעה עכשיו 4 לפנות בוקר, אני יושבת/שוכבת ליד מיטת ביתי בבית החולים... ותוך כדי נמנום ומחשבות החלטתי לכתוב את הפוסט הזה עכשיו – ולא לחכות לכשאגיע הביתה...

ביום חמישי בבוקר לאחר בקור אצל הרופאה, אושפזה ביתי הקטנה, איילה - בת ארבע וחצי, בבית החולים לצורך ברור אפיזודות חום חוזרות ונשנות המלוות במדדי דלקת גבוהים ללא הסבר ומבלי למצוא את מקור הזיהום או הדלקת.
כשהלכתי איתה בבוקר לרופאה לא ידעתי שנגיע משם ישר לאישפוז בבית החולים, ולכן גם לא נערכתי בהתאם... (בגדים, כלי רחצה, ספר קריאה, מטען לנייד, לפטופ וכו'), וכך הגעתי לבית החולים והרגשתי מנותקת מהעולם, כאשר גם בנייד פחדתי להשתמש הרבה כדי שלא תיגמר הסוללה...
בשלב מסויים כאשר היתה הפסקה בבדיקות ביקשה ביתי לרדת ללובי למשחקייה הקיימת שם. כשהגענו למטה – אורו עיני... – היו שם גם 2 מחשבים... והם היו מחוברים לאינטרנט !!!!!!!!! איזה אושר !!!!!!!!!! חיברתי את איילה לטלוויזיה כמו שרצתה, ואני התחברתי מיד למחשב שלידה... – איזה כייף, עכשיו אני מחוברת לעולם... מה עושים קודם??? תעצרו רגע בקריאה ונסו לחשוב מה הייתם עושים דבר ראשון?
נכנסים קודם כל למייל – עוברים ביעף על ההודעות וקולטים את החשובות והעיקריות (כך גם נודע לי על השינוי אצל וולנסקי והורדתי מבעלי מטלה אחת – הדפסת המאמר כדי שאקרא כאן בבית החולים – תודה דורית...:) אח"כ כותבים לבעל מייל ובו רשימה מסודרת של כל הדברים שעליו להביא (כולל מקום המצאם בבית, באיזה מדף, צבע החולצה וסוג המכנס...). ואז מה??? כל כך הרבה דברים, במה לבחור, לאן להיכנס??? לאתרים שאני מנהלת??? לאתרי הלימודים??? לפייסבוק?? ל"דבר" בגוגל טוק עם הורי שבחו"ל ולספר על הקורה כאן אצלנו??? ופתאום קלטתי שאני עובדת על מחשב שאין בו אנטי וירוס ולכן קופצות כל הזמן התראות למינהן, שמערכת ההפעלה המופעלת בו אינה חוקית ולכן ישנן התראות חוזרות ונשנות בדבר סכנות שונות, שלפתע המחשב מודיע על כיבוי מיידי ובלתי מתפשר, שבמקלדת חלק מהמקשים תקועים ולכן יש צורך ללחוץ חזק או למצוא דרכים יצירתיות להתגבר, אבל אני ממשיכה וממשיכה, כל עוד הוא סוחב אני ממשיכה לכבות שריפות ואומרת לעצמי – רק מה שדחוף וחשוב, לטפל רק בדחוף וחשוב, לא להתעכב על זוטות...
בינתיים ביתי התעייפה, החום עלה שוב וחזרנו מהר לחדר... בדרך קלטתי אדם יושב עם לפטופ בלובי מיד בררתי אם הוא מחובר לרשת, ושמחתי לשמוע שבבית החולים ישנה רשת אלחוטית. חיכיתי לאמירם בקוצר רוח... :)
לפנות ערב אמירם הביא את כל הציוד הדרוש ומיד, חזר הצבע לפנים שלי.... דבר ראשון חיברתי את הנייד לחשמל ודבר שני.... פתחתי את הלפטופ... וכאן נפלו פני... החיבור לרשת דורש סיסמא ואין להשיגה... :(
המשכתי לטפל באיילה וכשנרדמה פתחתי ברוב אושר את הלפטופ, ואמרתי לעצמי, אוקיי, אין אינטרנט, אבל יש לי הרבה מה לעשות גם בלי אינטרנט, אז קדימה לעבודה...
התחלתי משימה א', משחק למיקי, אה... אבל צריך להיכנס למחולל... הוא נמצא ברשת... :(
אוקי... לא נורא, נעבור למשימה ב', מאמר וולנסקי, בעצם גם אותו הייתי צריכה להוריד מהרשת מראש... :(
וכך עברתי פעילות אחר פעילות וראיתי שבכל פעילות, גם אם היא לא נעשית ברשת, אני צריכה את הרשת כדי לבצע שלב זה או אחר בה... לבסוף מצאתי עצמי יושבת מול מסך המחשב ועליו מרצדים... קלפי הסוליטר...
תוך כדי הזזת הקלפים התסכול רק גבר וגבר... וכך התחוורה לי עוצמת האינטרנט בחיי היום יום שלנו... המשפט "הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו" נשמע כמו קלישאה אבל זה ב-א-מ-ת ככה !! הוא משמש ומסייע בכל תחום ונושא, לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל הוא כאן... נזכרתי בדבריה של גילה קורץ שאמרה שהיום האינטרנט והמחשב זה כמו... חשמל – אי אפשר בלעדיו, ביומיים האלה הרגשתי את זה על בשרי...

ומתוך תחושת חוסר האונים הנוראי יצא פוסט זה, אשר כל כולו נכתב ב... word... ממש פרימיטיבי אה?!?!?


יוצאת הביתה לסופ"ש וחוזרת לכלא נטול האינטרנט ביום ראשון...
להתראות ולילה טוב (יותר נכון - בוקר טוב) לכם המאושרים המחוברים לרשת בכל רגע ורגע... :)
נעמי