כנס מידע 2011 ... ואני....

אתמול היה לי הכבוד להשתתף בכנס מידע 2011...
“מידע 2011 ” הוא האירוע המרכזי והמוביל של קהיליית המידע בישראל.

השתתפתי כצופה - ותכף אפרט כמה מעניין היה...
אבל ובעיקר - בזכות גילה קורץ -  השתתפתי כמרצה...


המושב בו השתתפתי התייחס להתפתחויות והזדמנויות למשתמש ברשת האינטרנט. ההרצאות היו מרתקות, כל הרצאה התייחסה לנקודת מבט אחרת ולהסתכלות שונה על האינטרנט והמשתמש הבודד, וכולן יחד רק חידדו את התחושה שאנו באמת נמצאים בעין המהפכה, במרכז השינוי הבסיסי ביותר של האדם - שינוי בהתנהלות, שינוי בחשיבה, שינוי בהסתכלות, שינוי בכל אחד מתחומי החיים שלנו, אפילו היומיומיים והבנאליים ביותר... למשל, בעזרת הגיימיפיקיישן הצליח דר' חנן גזית להלהיב ילדים לצחצח שיניים ולהתארגן מהר לביה"ס בבוקר...- פעולה בנאלית, שאינה קשורה לאינטרנט ובהחלט אינה קשורה לתחומי פרופסיה שונים. רנית זקצר דיברה על הזנב הארוך של הידע הנוגע לכל אחד מאיתנו בכל שלב של היום (אפילו לא ב"שלבים שונים בחיים"...) - מציאת התשובה המדוייקת לשאלה הכי ביזארית, מציאת תכנים לנושא הכי שולי וטיפשי, והיו עוד...
בהמשך לכל ההרצאות האלה הגיעה גם ההרצאה שלי, ואני בחרתי (בעצתה של גילה) ללחוץ קצת על הברקסים של הטרנדים הנהדרים האלה, ולדבר על כל היופי והטוב והנהדר שיש בהם לצד הנקודות המבט השליליות ולעיתים המכוערות , כגון, הקלות הבלתי נסבלת של פריצה לשיתופיות, הפשטות שיש בהעתקה וניכוס נכסים של אחרים (שירים, סרטונים וכו') ועוד.
הייתי רוצה לסיים פוסט זה במשפט בו סיימתי גם שם:
לסיכום...

ישומי הענן וכלי הווב 2.0

משרתים ותומכים בלמידה

תפקידנו

להעצים את הטוב

לשמור מהרע

ולמגר את המכוער

"בית הספר כמרכז תקשורת" - פרופ' רוני אבירם

אחד מנפלאות האינטרנט הוא היכולת להתעדכן ולדעת "מה היה" כמעט בן רגע, מבלי להיות נוכח באופן פיזי באירוע, כך קרה לי עם כנס מו"ח שהתקיים בתחילת החודש.

מו"ח (ראשי תיבות: מחשבים וחינוך) הינו איגוד ישראלי לטכנולוגיות מידע בחינוך. קצת הסטוריה, מתוך אתר איגוד מו"ח: "האיגוד הוקם בשנת 1980 על ידי מומחים מתחום האקדמיה, יחד עם אנשי חינוך ותעשיית התוכנה במטרה לקדם ולהביא למורים, למנהלים, לאנשי המנהל החינוכי ולאנשי ההדרכה את הטכנולוגיות החדשניות בהוראה והדרכה בשילוב המחשב, להציג לפני המשתמשים הקיימים והפוטנציאליים טכנולוגיה ויישומים חדשים בהוראה, הדרכה ולמידה. האיגוד מקדם את השימושים השונים של תקשורת מחשבים ותייחסותם להשלכות הפעלת האינטרנט במערכות חינוך והדרכה"

איגוד מו"ח עוסק בשילוב התקשוב בפדגוגיה במערכת החינוך, ומתמקד בעיקר במתן במה בפני כלל אנשי החינוך להציג מידע ולדווח על התנסויותיהם הפדגוגיות. מכאן, שהכינוס השנתי של מו"ח מביא דוגמאות, רעיונות ורשמים על הנעשה בבתי הספר השונים בישראל.
בכינוס האחרון התקיימה הרצאתו של פרופ' רוני אבירם מאוניברסיטת בן גוריון, נושא הההרצאה היה: "האם בית הספר (הבית בו לומדים מהספר) יכול להתאים עצמו לעידן דיגיטלי?", מעצם שם ההרצאה ניתן להבין את הקושי הקיים היום בבתי הספר, הבלבול וחוסר ההבנה לאן פנינו מועדות. פרופ' אבירם וציוותו פיתחו מודל "בית ספר כמרכז תקשורת" שנוצר בעקבות שנים של מחקר ומתוך הבנה כי המציאות הדיגיטלית מבטאת ציביליזציה חדשה, ומכאן מחייבת חשיבה מחדש ומן היסוד על החינוך הרצוי.
המודל מנסה לענות על מספר רמות של שאלות יסוד:

1. ברמה הארגונית: מה צריך ביה"ס לעשות כדי להתאים עצמו למציאות הדיגיטלית?
פרופ' אבירם טוען כי אם ביה"ס לא יסתגל למציאות הדיגיטלית הוא יעלם מהעולם... לדעתי כל אדם זקוק למסגרת, על אחת כמה וכמה ילדים, לכן איני רואה את מסגרת ביה"ס נעלמת מהעולם, אולם אכן יש לבצע שינוי רדיקלי ברמה הרעיונית. התחברתי למסקנתו של פרופ' אבירם אשר טען כי "יש להפוך את בית הספר ממוסד טוטאלי למרכז תקשורת". למה הכוונה? לדעתי, וכפי שכבר דנו בכך בקורסים שונים במהלך הלימודים, המורה וביה"ס צריכים לשמש כמדריכים ומנחים, עליהם להוביל את התלמיד למידע, לעיבודו ולהפיכתו לידע, אין כיום מקום למורה היודע כל והמעביר את משנתו לתלמידיו. בית הספר הינו מקום מפגש של תלמידים ואנשי צוות הבונים יחד ידע מעבדים אותו, מחפשים את התשובות לשאלות המתעוררות עם יצירת הידע החדש.
2. ברמת החזון: מה צריכות להיות מטרות העל של החינוך בחברה הישראלית וכיצד ניתן להביא מטרות אלה לכלל מימוש?
בהמשך לשאלה מביא פרופ' אבירם את התשובה שלו, הטוענת כי מטרת העל צריכה להיות "פיתוח אוטונומיה אישיותית, שייכות דיאלוגית, ומוסריות". תוך פרוק משפט זה לגורמיו ובדיקה ברשת מצאתי כי, אוטונומיה אישיותית,הכוונה לא עוד קבלה מהאחר, מהמורה, אלא פיתוח אישי, כל מה שאנחנו חושבים או עושים חייב לעבור עיבוד משלנו ורק כך הוא הופך לחלק מהבנתינו והתנהגותנו, עליו להפוך להיות שלנו, לא רק תוצר של הסכמה, אימון או חזרה (ר"פ דירדן אוטונומיה וחינוך).
שייכות דיאלוגית, הכוונה לסוג של שיח בו משלב כל אחד מהלומדים את ידיעותיו מהעבר עם המידע החדש,  ורק מתוך השיח והדיאלוג נרקמת הלמידה ומתבסס הידע אצל כל אחד מהלומדים (מתוך "האקדמיה הדיאלוגית"). 
מוסריות, בעידן בו הכל פרוץ וניתן להגיע למידע רב ולאנשים שונים רק מעצם הישיבה בחדר מול המחשב, מעמידה את הילדים ואת הוריהם בדילמות מוסריות ואתיות רבות. תפקיד בית הספר להנחות, להדגים ולשמש כסמן הימני בדילמות אלו.
פרופ' אבירם טוען כי "מטרות אלה ניתנות להשגה רק על בסיס של תהליך של אקספלורציה ("התנסויות רפלקטיביות בחיים") מונחית, תהליך כזה מחייב חופש גמיש, ביטחון, ריבוי התנסויות, מתודולוגיה ברורה ומובנית של חונכות, והפעלה שיטתית שלה בכל הרמות של הפעולה הבית ספרית". איני יודעת עד כמה מערכת החינוך היום כבר פתוחה לקבל ולפעול באופן שכזה, ואין זו שאלה של משאבים, אלא לדעתי, שאלה של ראיית התהליך הלימודי באופן שונה. בתחושה שלי מעבר לשינויים הבאים מלמטה, הרי ששינוי מערכתי חשיבתי שכזה חייב לבוא מהמורים המלמדים מורים (בסמינרים ובמרכזי ההוראה).
3. ברמת הבנת המציאות הדיגיטלית: כיצד משפיע התקשוב על המציאות בחברה הישראלית, ומה יכולה להיות השפעתו החיובית והשלילית על המטרות החינוכיות?
התקשוב בכלל וכלי הווב.2 בפרט משנים תפיסות רבות בתרבות, כגון, מהירות וקלות השגת המידע, הפשטות ביצירתו, הכל מהיר וקליל, פחות עוצרים לחשיבה אלא יותר רצים לביצוע. יש לבחון את הפרמטרים השונים של התקשוב הן לחיוב והן לשלילה, ולדלות את האפשרויות אשר יתרמו להשגת מטרות החינוך. למשל, לעודד שימוש בבלוגים, רשתות חברתיות ופורומים, לצורך פיתוח אוטונומיה אישיותית ושייכות דיאלוגית, ומנגד לתת את הדעת לתרבות ההמונים, לשימוש האורייני ב sms, וכו'. האמביוולנטיות הזאת מחדדת את הביטוי "אין טוב בלי רע", לכן, מן הסתם יש לאפשר מתן ביטוי והתייחסות לשני צידי המטבע.  
4. ברמת תכנית הפעילות החינוכית: כיצד צריך בית הספר לפעול כדי לממש באופן אופטימאלי את מטרות החינוך במציאות הדיגיטלית?
לדברי פרופ' אבירם, בית הספר צריך לתפקד כ"מרכז תקשורת", כלומר מצד אחד להיות פתוח ודינאמי ומצד שני לעודד תקשורת והתפתחות אישיותית של התלמידים. כיצד עושים זאת? לדעתי, ראשית יש לפתח תכונות אלה בקרב המורים עצמם, לאפשר למורים התפתחות אישיותית, גישה והוראה טכנולוגית על מנת להבין ולהפנים את מטרות החינוך הדיגיטאלי. כפי שציינתי עוד קודם, יש להתחיל במסגרות להכשרת מורים, ובהמשך בהשתלמויות למורים בשטח, אולם, לא עוד השתלמות הבאה להסביר כיצד להשתמש בכלים... אלא השתלמות מקוונת המשתמשת בעצמה בכלים טכנולוגיים בעת הוראה, הדרכה ושכלול תחום הדעת של המורה. לדוגמא, מורים לשפה יעברו השתלמות בתחום השפה אולם ההשתלמות עצמה תהיה באמצעות הטכנולוגיה המקוונת. במהלך ההשתלמות ישתמשו המורים למשל בפורומים, ברשתות חברתיות ובבלוג כדי ללמוד ולהשתלם בתחום השפה. ורק כך ניתן יהיה להחדיר את השימוש בכלים הטכנולוגיים לתוך מערך ההוראה באופן טבעי.
5. ברמת תהליך השינוי: כיצד יש לממש את השינוי הרצוי מול כל הלחצים וההתנגדויות הקיימים במערכת? פרופ' אבירם מציע לפעול בשני מישורים, האחד "תיקון המצב הקיים" על ידי הגמשת תכנים חינוכיים, עבודה לאור מתודולוגיה של חונכות (המורה כמנטור). השני "מהפכני" על ידי פיתוח מציאות מתוקשבת-וירטואלית "חתרנית" מקבילה לבית הספר. לדעתי על המורה ללמוד להכיר ולהפנים את האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו ואת מאפייני הסביבה עתירת המידע בכלל והאינטרנט בפרט, עליו לתכנן ולארגן תהליכי הוראה, למידה והערכה בסביבה מתוקשבת.
לאור הרצאתו של פרופ' אבירם, ובהתייחס לביטוי "בית הספר כמרכז תקשורת" איני יכולה לראות את הלמידה ומכאן גם את ההוראה כמתחילות ונגמרות עם הצלצול, הלמידה היא דינאמית ונעשית לאורך כל שעות היום, כלי התקשוב מאפשרים הן למורה והן לתלמיד להמשיך ללמוד, ללמד, להתפתח ולהמשיך את הדיאלוג גם מעבר לשעת השיעור. ברמת האופטימום - זה יפה ונהדר, אך האם המורה או בית הספר צריכים, אמורים, חייבים להיות אונליין לתלמידים 24 שעות ביממה??? מנקודת מבט המורה היכן נגמר המקצוע ומתחילים החיים האישיים??? האם יהיה זה נכון שמורה יהיה זמין לתלמידיו במשך כל שעות היום והלילה בפורום, בצ'ט וכו'?? לדעתי חלק מתפקידי "בית הספר כמרכז תקשורת" הינו למצוא את האיזון הנכון בין השניים.

לסיכום, בעקבות קריאת ההרצאה ובהמשך לקורס של גלית בן צדוק, "עקרונות בפיתוח סביבות למידה מתוקשבות" בו אנו מתמקדים בלב הסביבה הלימודית, דהיינו בפיתוח של פעילות אינטראקטיבית, מתחדדת בי ההבנה בנוגע לדרך ההוראה בעידן שלנו. לא עוד הוראה ליניארית, שלב אחר שלב, אלא מתן לתלמיד אפשרות לנווט את דרכו בלמידה. סביבה מתוקשבת טובה תהיה לטעמי סביבה אשר תאפשר לתלמיד שימוש בקישורים ובפופ-אפסים, התלמיד לא אמור להרגיש כי הוא מובל בשלבי הלמידה, יש לאפשר לו לקבל את התחושה שהוא הבוחר את דרך הלמידה של עצמו, תוך קפיצה קדימה ואחורה לפי תחום ההתעניינות ולפי הצרכים שלו באותו רגע. אולם המורה, בעת בניית יחידת ההוראה, יודע שלבסוף יקיף התלמיד את כל תחומי הידע, אולם יעשה זאת בדרכו ועל פי מידת התעניינותו.

בפוסט זה התייחסתי לחלקה הראשון של ההרצאה. בחלקה השני דן פרופ' אבירם בהשלכות החשיבה האסטרטגית על המציאות העכשווית, אתם מוזמנים לקרוא. 
כנס מוח

רשמים מכנס מיט"ל (1)

חזרתי היום מכנס מיט"ל השמיני, בו הוצגו מחקרים שונים שנעשו בתחומי החדשנות בהוראה מתוקשבת בחינוך הגבוה. ראשית, מבחינתי, להגיע לכנסים שכאלה (צ'ייס, מיט"ל מופ"ת וכו') ולהיות שותפה (ולו שותפה שקטה ו"סמויה") לחשיפה של מחקרים חדשים בתחומי התקשוב, לראייה חדשנית מנקודות מבט שונות, הינה זכות גדולה! רק כאשר יוצאים מהקוביה הקטנה שלנו, מהמסגרת הבית ספרית האישית שלנו, אנו נתקלים בעשייה הרבה הנעשית בחוץ, נחשפים לחידושים האחרונים ולטכנולוגיות חדשות, שמהם ניתן ללמוד רבות ולהשליך על העבודה שלנו.

בפוסט זה אתייחס להצגת אחד הפוסטרים שהרשים אותי מאד ונוגע גם לחיי המקצועיים. במושב הפוסטרים דורית סלע הציגה פוסטר המתייחס לעבודת הגמר שלה בלימודים, בו הציגה את האפשרות לשלב בלומדה/תוכנה "תולעת ספרים" ישומי ווב 2 שונים. לדעתי רעיון מצויין! כמי שמכירה היטב את התוכנה ואת האפשרויות הרבות הגלומות בה, מודעת גם להגדרתה כתוכנת ווב 1. כמה שתהיה טובה, ממוקדת ומשיגה את המטרות שלשמן פותחה, היא עדיין תוכנה "סגורה" ברובה, ובמהלך השנים ככל שהטכנולוגיה מתקדמת הופכת התוכנה הסגורה ליותר ויותר מיושנת, ומכאן פחות "מושכת" תלמידים להשתמש בה (במיוחד תלמידי החינוך המיוחד אשר מחפשים להיות "כמו כולם").  בעבודתה שילבה דורית בתוכנה כלים טקסטואלים, כגון ויקי ובלוג, ובנוסף בחנה אפשרות לשילוב אמצעים לא טקסטואלים אך תומכי למידה כגון פודקאסט, סרטונים ואף רשתות חברתיות. 

בשנים עברו השתמשו במסגרות החינוך בתוכנות ולומדות רבות, בעיקר "לומדות מדף" חלקן טובות יותר וחלקן טובות פחות, כאשר המשותף לכולן היה הדיסק שהכיל את כל התכנים. למורה/גננת לא היתה אפשרות לשנות, להרחיב ולהוריד תכנים מהלומדה, ומידת ההתאמה לתלמיד היתה לרוב די מינימלית - התאמה של דרגת הקושי ומספר המשתתפים. אמנם בשנים האחרונות קיימת מגמה לפיתוח לומדות המתאימות עצמן ללומד, למשל "אותיות הפלא", "תולעת ספרים", "פגבג כפול שבע", בלומדות אלה להורה/מורה ישנה אפשרות להתאים את הלומדה למידת הידע שיש ברשות התלמיד בנקודת זמן מסויימת ולהוסיף עוד ועוד פרמטרים ככל שהילד מתקדם ומתפתח. למשל בלומדת "אותיות הפלא", ככל שהילד לומד תנועות ועיצורים הם משולבים  באופן מודולרי בלומדה,  וכל הטקסטים שהלומדה מספקת לילד יכללו אך ורק את ההברות שהוא כבר מכיר. אולם עדיין, הן נחשבות לסגורות ואין בהן שילוב של ישומי אינטרנט שונים.

בחזרה לפוסטר של דורית, לדעתי במבחן המציאות יהיה צורך לבחון האם שילוב ישומי הווב 2 השונים מהווים חלק אינטגרלי של התוכנה, כלומר האם המעבר מהתוכנה לישומים השונים עובר בצורה חלקה... האם הישומים מהווים המשך רציף של הפעילות בתוך התוכנה, שכן הרצון לשלב כלים שונים בתוך תוכנות קיימות ולנסות בדרך זו "לעדכן ולרענן" תוכנות ישנות עלול לגרום לתוספת להראות כטלאי לא ברור ומעַקֶב למידה.  

לסיכום, אהבתי לראות כיצד לקחה דורית תוכנה המוכרת כל כך במסגרות החינוך המיוחד, המוגדרת כ"תוכנה ישנה וטובה", ושדרגה אותה כך שמצד אחד הן המורות והן התלמידים יהנו להמשיך להשתמש בה מבלי לראות בה משהו מיושן וארכאי, ומצד שני, בעזרתה יוכלו להחשף ולהתנסות בשימוש בישומי ווב 2 חדשניים במסגרת הלמידה.

השיתופיות בכלל והויקי בפרט...

בכל שנותי המקצועיות (יתכן שזה משהו שנטוע באופיי ובאישיותי), גם כמנהלת גן שפתי, כגננת שילוב ובעיקר בהמשך, כרכזת תקשוב, חלקתי את עבודתי עם שותפים (במקצוע שלי מדובר לרוב בשותפות...) נוספים. הנתינה והקבלה באו לידי ביטוי בחשיבה משותפת, בהעברת חומרי למידה, החלפת משחקים שיצרתי עם משחקים שיצרו חברותי, ובזמנו אף שיתוף בפלקטים ויצירות שהכנתי לגן. מכאן, רעיון העבודה עם שותפים שווים אינו זר לי ואף מאד אהוב ומקובל עלי. לדעתי, עבודה משותפת מביאה את כל הצדדים למיצוי יכולותיהם, ועבודה של אחד ועוד אחד לרוב שווה הרבה יותר מ- 2...

בהמשך לכך, כיום, כאשר כלי ה-web2 נפוצים בכל פינה, הפכתי לחסידה שלהם... קל מאד לשתף, לחלוק, לקבל ולתת. לא בכדי הפכתי למכורה לכלי גוגל השונים, משתמשת בהם בכל הזדמנות ומנסה להנחיל אותם על קהל המורים וצוותי ההוראה איתם אני עובדת, ולהראות כמה השיתופיות תורמת.

בתחילת הלימודים בסמסטר ג' התוודענו לכלי הויקי, באמת מתוך התלהבות ניגשתי להתנסות בו. הקשבתי למרצה שלנו, דר' חגית מישר טל, שהראתה, הדגימה הסבירה ובעיקר דיברה על היופי שבשיתוף והיכולת ליצור מאגר נתונים משותף. התחברתי לדבריה, ובמחשבותי רצתי קדימה כיצד אני מחברת את כל הגננות אצלינו במתי"א לשימוש בויקי, וכיצד אני עוזרת ומדריכה אותן לבנות מאגר חומרי למידה משותפים, כאשר החשוב הוא - כל אחת תורמת את חלקה ב"כתב ידה", בניסוח שלה, וישירות לאתר המשותף (בלי שאצטרך לקבל את התכנים במייל ולהכניס אותם בעצמי לאתר - כפי שקורה רבות היום).

המשימה הראשונה שלנו היתה לבנות סיפור בהמשכים משותף - משימה נעימה קלה לביצוע מבחינת התוכן כך שניתן להתמקד בטכניקה...

במשימה זו, בפעם הראשונה מאז אני עוסקת בכלים משותפים, חשתי אי נוחות רבה. כתבתי את חלקי בסיפור, ולאחר מספר ימים ראיתי ש... כל מה שכתבתי נמחק על ידי כותב אחר... התחושה הראשונית והמיידית היתה של עלבון, מדוע מחקו? ולמה למחוק הכל? התחושה הלא נעימה התחזקה כאשר דרך דף ההסטוריה גיליתי שהמוחק עשה זאת בעילום שם... - נכנס למערכת מבלי להרשם... בהמשך כמובן התחלפה תחושה זו בשכנוע עצמי של "שטויות, מה זה משנה, זה בסך הכל תרגיל התנסותי, ודרך דף ההסטוריה ניתן להוכיח שביצעתי את התרגיל" וכו' וכו'...

בעקבות תחושה זו, התחלתי קצת לשוטט ברשת ולחפש יותר מידע לגבי הויקי, וכך הגעתי לאתר המשווה בין כלי ויקי שונים. לפי אורך הדף (צילום דף המשווה בין שני כלי ויקי - כניסה לאתר המשווה) ניתן לראות כי קיימים פרמטרים רבים מאד להשוואה (דרישות מערכת, אבטחה, מאפיינים כלליים, מאפייני ממשק, קישוריות, מאפייני נתונים וכו'), אבל אף אחד מהם אינו בוחן את הפרמטרים הפסיכולוגים, תחושותיו של אדם ש"נמחק" מהעבודה, למשל פרמטר המתריע במייל או בדף הויקי עצמו לאדם שעבודתו עומדת להימחק מהמערכת?!? או שמא יש מקום לאפשר מחיקה תוך מתן דיליי למחיקה עצמה? לא ראיתי כי הקלות הבלתי נסבלת של מחיקת עבודות של אחרים באה לידי ביטוי בנקודת השוואה כלשהי בין כלי הויקי השונים. 

האם זה בגלל ש"ככה זה בכלי ווב 2 ועליך להתרגל לחוקי המשחק החדשים"?!?!? יתכן וכן... ויש ללמוד להתמודד עם זה, ויש ללמוד שלא לתת לחוקים החדשים להשתלט על תחושותינו, אלא לקבל אותם כהוויתם.