בפוסט הקודם העלתי מחשבות ודעות בנוגע לבלוג בכלל, ובלוגים של מומחי תחום בפרט, והתייחסתי קצת להשוואה בין פרסום בבלוג לעומת פרסום בכתב עת. בהמשך לכך, ובעקבות התגובות והתגובות לתגובות :-) חשבתי קצת על עצמי בתוך הבלוג שלי... אם בתחילת התהליך כתבתי מתוך הכרח.. כאחת ממשימות התואר ומדרישות המערכת, הרי שהיום אני מוצאת עצמי "משתמשת" בבלוג לצורך אישי שלי, ולמה הכוונה? כאשר אנחנו נוכחים בהרצאה כלשהי, קוראים מאמר מסויים, עוסקים בפיתוח נושא לימודי כלשהו, אזי באותו הרגע כל כולך נמצא בפעילות, וכך גם המחשבות, המסקנות, האידאות והרעיונות. אולם ברגע שיצאתי מהפעילות, בגלל אילוצי החיים השונים (אמא במישרה מלאה, רעייה, מנהלת משק בית, מורה בבית ספר, רכזת ומדריכת מורים, סטודנטית וכו'), לא תמיד אני מוצאת את הזמן, המקום ואפילו את הרגע לעבד את המחשבות, הרעיונות והמסקנות. כך, לעיתים קרובות, תהליך הלמידה והעיבוד נקטע, ולא מתאפשרת הדרך חזרה.
בפוסטים האחרונים, אני מוצאת את עצמי "נעזרת" בבלוג כדי לשחזר תהליכים, לעבד מידע חדש ולסנכרן אותו עם הידע הקיים בי. "ההכרח" לכתיבת הבלוג הפך לי למקום מפלט בו אני יכולה להתייחד עם מחשבותי, רעיונותי, מסקנותי והגיגי... :) והאמת? אני מאד נהנית מהמקום הזה, ומוצאת בו יתרון כפול, מחד גיסא, האפשרות לעבד כפי שציינתי, ומאידך גיסא, האפשרות לחזור את הפוסטים ואל הנאמר בהם, כלומר גם תהליך העיבוד אינו "הולך לאיבוד".
השאלה שעולה בי בעקבות זאת היא האם גם תלמידי, המאובחנים כילדי החינוך המיוחד, יוכלו להעזר בבלוג כרפלקציה לתהליכים שהם עוברים עם עצמם? לדעתי יש למצוא את הדרך לאפשר להם לעבור תהליך שכזה, אם לא בבלוג כתוב אולי בבלוג מסוג אחר, סרטון, הקלטת מלל וכו'. יתכן שעל מנת שהתהליך יהיה אפקטיבי גם להם, רצוי שיהיה מלווה במדריך/מורה/פסיכולוג.
מתוך חשיבה זו, אני לוקחת על עצמי החלטה לנסות בשנת הלימודים הקרובה, כמורה מן המניין או כמדריכה המלווה תהליכים מהצד, לבחור קבוצת תלמידים ולעבור יחד איתם תהליך של כתיבת בלוג רפלקטיבי. מקווה להצליח ולהביא לכאן רשמים והגיגים נוספים בנושא.
בפוסטים האחרונים, אני מוצאת את עצמי "נעזרת" בבלוג כדי לשחזר תהליכים, לעבד מידע חדש ולסנכרן אותו עם הידע הקיים בי. "ההכרח" לכתיבת הבלוג הפך לי למקום מפלט בו אני יכולה להתייחד עם מחשבותי, רעיונותי, מסקנותי והגיגי... :) והאמת? אני מאד נהנית מהמקום הזה, ומוצאת בו יתרון כפול, מחד גיסא, האפשרות לעבד כפי שציינתי, ומאידך גיסא, האפשרות לחזור את הפוסטים ואל הנאמר בהם, כלומר גם תהליך העיבוד אינו "הולך לאיבוד".
השאלה שעולה בי בעקבות זאת היא האם גם תלמידי, המאובחנים כילדי החינוך המיוחד, יוכלו להעזר בבלוג כרפלקציה לתהליכים שהם עוברים עם עצמם? לדעתי יש למצוא את הדרך לאפשר להם לעבור תהליך שכזה, אם לא בבלוג כתוב אולי בבלוג מסוג אחר, סרטון, הקלטת מלל וכו'. יתכן שעל מנת שהתהליך יהיה אפקטיבי גם להם, רצוי שיהיה מלווה במדריך/מורה/פסיכולוג.
מתוך חשיבה זו, אני לוקחת על עצמי החלטה לנסות בשנת הלימודים הקרובה, כמורה מן המניין או כמדריכה המלווה תהליכים מהצד, לבחור קבוצת תלמידים ולעבור יחד איתם תהליך של כתיבת בלוג רפלקטיבי. מקווה להצליח ולהביא לכאן רשמים והגיגים נוספים בנושא.
