30 ביולי 2010

בלוג למידה - למה ואיך???

מפוסט לפוסט, תחום הבלוג בכלל והבלוג הלימודי בפרט תופס אצלי תאוצה וכיוון... ומתוך כך עולה בי השאלה, מה יחודו של הבלוג על פני כתיבה יוצרת אחרת? מדוע הבלוג מצליח לתפוס תאוצה? כדי למצוא את התשובות שוטטתי ברשת ומצאתי את הסרטון הבא, המציג 10 סיבות עיקריות לשילוב הבלוג במערך הלימודי:

התלמידים בסרטון העלו סיבות מסוגים שונים. ניתן לסווג אותן לשלוש קבוצות עיקריות: 
קבוצה א', סיבות אגוצנטריות: "יותר קל מלקרוא ספר", "אפשר לפרסם את מה שיש לי להגיד", "שמירה על איכות הסביבה".
קבוצה ב', סיבות הקשורות לתהליך לימודי: "אינטראקטיבי", "למידה מרחוק", "קבוצות לימוד", "קידום השתתפות התלמידים בתהליך הלמידה".
קבוצה ג', סיבות הקשורות לחדשנות: "פתוח עבורי בכל מקום", "שילוב טכנולוגיה בכתה" 

מבחינת הסיבות ניתן לומר כי הבלוג מהווה את "הכאן ועכשיו", הוא מאפשר מקום ליחודיות האני של התלמיד, מאפשר שילוב מדיות חדשות (תמונות, סרטונים, קישוריות) המהווה כבר חלק בלתי נפרד מהתלמידים כיום, ולבסוף מאפשר למערכת החינוך להראות "מתקדמת"... ולמה להראות?!?!? כי כאן כבר יש להתייחס למורה ולדרישות שלו ולמטרות שהציב בעת כתיבת הבלוג... כיוון שגם הבלוג ככל שיהיה חדשני, מעניין, מאפשר שילוב מדיות וכו', ברגע שהמורה יבקש מהתלמיד משימות שאינן מתאימות לבלוג (כגון סיכום פרק בהסטוריה, או כמקום להכנת שיעורי בית...) יאבד הבלוג את זוהרו...
לדעתי על המורה להבין ולהתייחס לשתי נקודות חשובות בעת שילוב הבלוג בתהליך החינוכי:
1. כתיבה בבלוג מחייבת קריאה של הצד האחר והתייחסות שלו - צד אחר חייב להיות הן עמיתים "שווי ערך" (תלמידים אחרים) והן דמויות סמכותיות (מורים). כתיבה ללא התייחסות תגרום לאיבוד עניין בכתיבה.
2. לאפשר ולכוון כתיבה בבלוג תוך התייחסות לבלוג של האחר וכך לנווט ליצירת דו שיח בין כמה כותבי בלוגים, המביא לשיתופי פעולה "חשיבתיים".
במסגרת השיטוטים נתקלתי במאמר של גו'רג סימנס (2007) הטוען כי "בדיאלוג החינוכי המסורתי, התלמיד מגיב לדברי המורה או לפרמטרים שנקבעו ע"י המורה, ומרחב הלמידה שלו למעשה מוגדר ומגודר על ידי המורה, ואינו מאפשר חופש ביטוי וסקרנות". לדעתי טענה זו מהווה את התשובה להצלחתו של הבלוג, שכן בבלוג בניגוד לדיאלוג המסורתי, התלמיד לא מגיב לדברי המורה, התלמיד יוצר לעצמו את מרחב הלמידה, את השיטוט, החיפוש וההתייחסות האישית.

24 ביולי 2010

"בית הספר כמרכז תקשורת" - פרופ' רוני אבירם

אחד מנפלאות האינטרנט הוא היכולת להתעדכן ולדעת "מה היה" כמעט בן רגע, מבלי להיות נוכח באופן פיזי באירוע, כך קרה לי עם כנס מו"ח שהתקיים בתחילת החודש.
מו"ח (ראשי תיבות: מחשבים וחינוך) הינו איגוד ישראלי לטכנולוגיות מידע בחינוך. קצת הסטוריה, מתוך אתר איגוד מו"ח: "האיגוד הוקם בשנת 1980 על ידי מומחים מתחום האקדמיה, יחד עם אנשי חינוך ותעשיית התוכנה במטרה לקדם ולהביא למורים, למנהלים, לאנשי המנהל החינוכי ולאנשי ההדרכה את הטכנולוגיות החדשניות בהוראה והדרכה בשילוב המחשב, להציג לפני המשתמשים הקיימים והפוטנציאליים טכנולוגיה ויישומים חדשים בהוראה, הדרכה ולמידה. האיגוד מקדם את השימושים השונים של תקשורת מחשבים ותייחסותם להשלכות הפעלת האינטרנט במערכות חינוך והדרכה"

איגוד מו"ח עוסק בשילוב התקשוב בפדגוגיה במערכת החינוך, ומתמקד בעיקר במתן במה בפני כלל אנשי החינוך להציג מידע ולדווח על התנסויותיהם הפדגוגיות. מכאן, שהכינוס השנתי של מו"ח מביא דוגמאות, רעיונות ורשמים על הנעשה בבתי הספר השונים בישראל.
בכינוס האחרון התקיימה הרצאתו של פרופ' רוני אבירם מאוניברסיטת בן גוריון, נושא הההרצאה היה: "האם בית הספר (הבית בו לומדים מהספר) יכול להתאים עצמו לעידן דיגיטלי?", מעצם שם ההרצאה ניתן להבין את הקושי הקיים היום בבתי הספר, הבלבול וחוסר ההבנה לאן פנינו מועדות. פרופ' אבירם וציוותו פיתחו מודל "בית ספר כמרכז תקשורת" שנוצר בעקבות שנים של מחקר ומתוך הבנה כי המציאות הדיגיטלית מבטאת ציביליזציה חדשה, ומכאן מחייבת חשיבה מחדש ומן היסוד על החינוך הרצוי.
המודל מנסה לענות על מספר רמות של שאלות יסוד:
1. ברמה הארגונית: מה צריך ביה"ס לעשות כדי להתאים עצמו למציאות הדיגיטלית?
פרופ' אבירם טוען כי אם ביה"ס לא יסתגל למציאות הדיגיטלית הוא יעלם מהעולם... לדעתי כל אדם זקוק למסגרת, על אחת כמה וכמה ילדים, לכן איני רואה את מסגרת ביה"ס נעלמת מהעולם, אולם אכן יש לבצע שינוי רדיקלי ברמה הרעיונית. התחברתי למסקנתו של פרופ' אבירם אשר טען כי "יש להפוך את בית הספר ממוסד טוטאלי למרכז תקשורת". למה הכוונה? לדעתי, וכפי שכבר דנו בכך בקורסים שונים במהלך הלימודים, המורה וביה"ס צריכים לשמש כמדריכים ומנחים, עליהם להוביל את התלמיד למידע, לעיבודו ולהפיכתו לידע, אין כיום מקום למורה היודע כל והמעביר את משנתו לתלמידיו. בית הספר הינו מקום מפגש של תלמידים ואנשי צוות הבונים יחד ידע מעבדים אותו, מחפשים את התשובות לשאלות המתעוררות עם יצירת הידע החדש.
2. ברמת החזון: מה צריכות להיות מטרות העל של החינוך בחברה הישראלית וכיצד ניתן להביא מטרות אלה לכלל מימוש?
בהמשך לשאלה מביא פרופ' אבירם את התשובה שלו, הטוענת כי מטרת העל צריכה להיות "פיתוח אוטונומיה אישיותית, שייכות דיאלוגית, ומוסריות". תוך פרוק משפט זה לגורמיו ובדיקה ברשת מצאתי כי, אוטונומיה אישיותית,הכוונה לא עוד קבלה מהאחר, מהמורה, אלא פיתוח אישי, כל מה שאנחנו חושבים או עושים חייב לעבור עיבוד משלנו ורק כך הוא הופך לחלק מהבנתינו והתנהגותנו, עליו להפוך להיות שלנו, לא רק תוצר של הסכמה, אימון או חזרה (ר"פ דירדן אוטונומיה וחינוך).
שייכות דיאלוגית, הכוונה לסוג של שיח בו משלב כל אחד מהלומדים את ידיעותיו מהעבר עם המידע החדש,  ורק מתוך השיח והדיאלוג נרקמת הלמידה ומתבסס הידע אצל כל אחד מהלומדים (מתוך "האקדמיה הדיאלוגית"). 
מוסריות, בעידן בו הכל פרוץ וניתן להגיע למידע רב ולאנשים שונים רק מעצם הישיבה בחדר מול המחשב, מעמידה את הילדים ואת הוריהם בדילמות מוסריות ואתיות רבות. תפקיד בית הספר להנחות, להדגים ולשמש כסמן הימני בדילמות אלו.
פרופ' אבירם טוען כי "מטרות אלה ניתנות להשגה רק על בסיס של תהליך של אקספלורציה ("התנסויות רפלקטיביות בחיים") מונחית, תהליך כזה מחייב חופש גמיש, ביטחון, ריבוי התנסויות, מתודולוגיה ברורה ומובנית של חונכות, והפעלה שיטתית שלה בכל הרמות של הפעולה הבית ספרית". איני יודעת עד כמה מערכת החינוך היום כבר פתוחה לקבל ולפעול באופן שכזה, ואין זו שאלה של משאבים, אלא לדעתי, שאלה של ראיית התהליך הלימודי באופן שונה. בתחושה שלי מעבר לשינויים הבאים מלמטה, הרי ששינוי מערכתי חשיבתי שכזה חייב לבוא מהמורים המלמדים מורים (בסמינרים ובמרכזי ההוראה).
3. ברמת הבנת המציאות הדיגיטלית: כיצד משפיע התקשוב על המציאות בחברה הישראלית, ומה יכולה להיות השפעתו החיובית והשלילית על המטרות החינוכיות?
התקשוב בכלל וכלי הווב.2 בפרט משנים תפיסות רבות בתרבות, כגון, מהירות וקלות השגת המידע, הפשטות ביצירתו, הכל מהיר וקליל, פחות עוצרים לחשיבה אלא יותר רצים לביצוע. יש לבחון את הפרמטרים השונים של התקשוב הן לחיוב והן לשלילה, ולדלות את האפשרויות אשר יתרמו להשגת מטרות החינוך. למשל, לעודד שימוש בבלוגים, רשתות חברתיות ופורומים, לצורך פיתוח אוטונומיה אישיותית ושייכות דיאלוגית, ומנגד לתת את הדעת לתרבות ההמונים, לשימוש האורייני ב sms, וכו'. האמביוולנטיות הזאת מחדדת את הביטוי "אין טוב בלי רע", לכן, מן הסתם יש לאפשר מתן ביטוי והתייחסות לשני צידי המטבע.  
4. ברמת תכנית הפעילות החינוכית: כיצד צריך בית הספר לפעול כדי לממש באופן אופטימאלי את מטרות החינוך במציאות הדיגיטלית?
לדברי פרופ' אבירם, בית הספר צריך לתפקד כ"מרכז תקשורת", כלומר מצד אחד להיות פתוח ודינאמי ומצד שני לעודד תקשורת והתפתחות אישיותית של התלמידים. כיצד עושים זאת? לדעתי, ראשית יש לפתח תכונות אלה בקרב המורים עצמם, לאפשר למורים התפתחות אישיותית, גישה והוראה טכנולוגית על מנת להבין ולהפנים את מטרות החינוך הדיגיטאלי. כפי שציינתי עוד קודם, יש להתחיל במסגרות להכשרת מורים, ובהמשך בהשתלמויות למורים בשטח, אולם, לא עוד השתלמות הבאה להסביר כיצד להשתמש בכלים... אלא השתלמות מקוונת המשתמשת בעצמה בכלים טכנולוגיים בעת הוראה, הדרכה ושכלול תחום הדעת של המורה. לדוגמא, מורים לשפה יעברו השתלמות בתחום השפה אולם ההשתלמות עצמה תהיה באמצעות הטכנולוגיה המקוונת. במהלך ההשתלמות ישתמשו המורים למשל בפורומים, ברשתות חברתיות ובבלוג כדי ללמוד ולהשתלם בתחום השפה. ורק כך ניתן יהיה להחדיר את השימוש בכלים הטכנולוגיים לתוך מערך ההוראה באופן טבעי.
5. ברמת תהליך השינוי: כיצד יש לממש את השינוי הרצוי מול כל הלחצים וההתנגדויות הקיימים במערכת? פרופ' אבירם מציע לפעול בשני מישורים, האחד "תיקון המצב הקיים" על ידי הגמשת תכנים חינוכיים, עבודה לאור מתודולוגיה של חונכות (המורה כמנטור). השני "מהפכני" על ידי פיתוח מציאות מתוקשבת-וירטואלית "חתרנית" מקבילה לבית הספר. לדעתי על המורה ללמוד להכיר ולהפנים את האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו ואת מאפייני הסביבה עתירת המידע בכלל והאינטרנט בפרט, עליו לתכנן ולארגן תהליכי הוראה, למידה והערכה בסביבה מתוקשבת.
לאור הרצאתו של פרופ' אבירם, ובהתייחס לביטוי "בית הספר כמרכז תקשורת" איני יכולה לראות את הלמידה ומכאן גם את ההוראה כמתחילות ונגמרות עם הצלצול, הלמידה היא דינאמית ונעשית לאורך כל שעות היום, כלי התקשוב מאפשרים הן למורה והן לתלמיד להמשיך ללמוד, ללמד, להתפתח ולהמשיך את הדיאלוג גם מעבר לשעת השיעור. ברמת האופטימום - זה יפה ונהדר, אך האם המורה או בית הספר צריכים, אמורים, חייבים להיות אונליין לתלמידים 24 שעות ביממה??? מנקודת מבט המורה היכן נגמר המקצוע ומתחילים החיים האישיים??? האם יהיה זה נכון שמורה יהיה זמין לתלמידיו במשך כל שעות היום והלילה בפורום, בצ'ט וכו'?? לדעתי חלק מתפקידי "בית הספר כמרכז תקשורת" הינו למצוא את האיזון הנכון בין השניים.

לסיכום, בעקבות קריאת ההרצאה ובהמשך לקורס של גלית בן צדוק, "עקרונות בפיתוח סביבות למידה מתוקשבות" בו אנו מתמקדים בלב הסביבה הלימודית, דהיינו בפיתוח של פעילות אינטראקטיבית, מתחדדת בי ההבנה בנוגע לדרך ההוראה בעידן שלנו. לא עוד הוראה ליניארית, שלב אחר שלב, אלא מתן לתלמיד אפשרות לנווט את דרכו בלמידה. סביבה מתוקשבת טובה תהיה לטעמי סביבה אשר תאפשר לתלמיד שימוש בקישורים ובפופ-אפסים, התלמיד לא אמור להרגיש כי הוא מובל בשלבי הלמידה, יש לאפשר לו לקבל את התחושה שהוא הבוחר את דרך הלמידה של עצמו, תוך קפיצה קדימה ואחורה לפי תחום ההתעניינות ולפי הצרכים שלו באותו רגע. אולם המורה, בעת בניית יחידת ההוראה, יודע שלבסוף יקיף התלמיד את כל תחומי הידע, אולם יעשה זאת בדרכו ועל פי מידת התעניינותו.

בפוסט זה התייחסתי לחלקה הראשון של ההרצאה. בחלקה השני דן פרופ' אבירם בהשלכות החשיבה האסטרטגית על המציאות העכשווית, אתם מוזמנים לקרוא. 
כנס מוח

14 ביולי 2010

האם הויקי מתאים לנו ???

במסגרת הלימודים היום, התקיים גם השיעור הקבוע עם דר' חגית מישר טל, העוסק בתרגול הקבוצה עם כלי הויקי. במהלך השיעור התקיים דיון בנוגע לתחושות הסטודנטים לעבודה בסביבת הויקי. במהלך השיחה אף ציינה דר' חגית כי לעיתים ישנן מלחמות בין הכותבים (בעיקר בויקיפדיה) וכי כדי לעבוד בסביבת הויקי עליך להיות מוכן לכך שימחקו את הדברים שכתבת או שישנו את משמעותם.
באתר מס"ע מצאתי תרגום פוסט שכתב Clive Shepherd בו הוא מחדד את ההבדל בין בלוג לויקי, וטוען כי הויקי הינו "מרחב שיתופי לגיבוש ידע בצורה אובייקטיבית יותר... בוויקי ניתן לתעד באופן שיתופי תכנים שכבר יש הסכמה לגביהם והם מיועדים, למשל, גם לסטודנטים עתידיים שילמדו את אותו נושא. הוויקי הוא אתר ההולך ומשתנה כל הזמן. התכנים בו עוברים כתיבה ועריכה מחדש אם על ידי הסטודנטים במחזור לימודים זה או על ידי הסטודנטים במחזור הבא..." - מכאן אני שואלת, כיצד הגיעו התכנים למצב בו יש הסכמה לגביהם??? ושאלה נוספת, עד כמה גיבוש הידע נעשה בצורה אובייקטיבית??? ומי קבע כי האחד כותב טוב יותר מהאחר???

יש לי תחושה שקבוצת המגמה שלנו עדיין לא יודעת או יותר נכון לא החליטה כיצד להתייחס לכלי החדש, האם לאמצו ולראות בו כלי חיוני התורם לתהליכי למידה או שמא כלי המקשה על הלומד ויוצר אנטגוניזם כלפי התהליך כולו. תחושה זו נבעה הן מהשיחה היום בשיעור והן מכמות הפוסטים שכתבו חברי המגמה בימים האחרונים בהם התייחסו לנושא הויקי. רבים מהם עסקו בשאלה עד כמה לדעתם הויקי תורם או פוגם בתהליך הלמידה.
הבאתי כאן חלק מהתגובות שליקטתי מהבלוגים השונים:
אילנה: דרך הרישום (פרט קטן!!!) תחילה הכעיסה ואף הפריעה לי
נדב: סביבת ויקי - עבר זמנו בטל קורבנו
איריס: מרגע חלוקת המאמר כבר לא הרגשתי חלק מקבוצה, הרגשתי שאני במעין תחרות סמויה ביני לבין חברותיי לקבוצהלי: מתוך ההתנסות שלי בסביבת וויקי ברצוני להעלות מספר קשיים שיכולים להוות סיבות לאי מחויבות או לירידה במחויבות ויש להתייחס אליהם.
דנית: נהניתי לקרוא את התוצר הסופי,הרגשתי שהיתה שותפות ושיתופיות ויחד עם זאת חשתי הקלה שאף אחד מחברי הקבוצה לא מצא לנכון לשנות/לשפר/ לתקן את חלקי.
ורד: בשימוש בסביבת ויקי יש לתת את הדעת לכך שאיכות התוצר הסופי תלויה בשיתוף פעולה בין הכותבים ובאמון שנוצר ביניהם. כמו כן עשויה להיווצר תחרות בין הכותבים המקשה על השגת המטרה. בנוסף, קיים חשש של חשיפה וחוסר מוטיבציה מציד.

כפי שכתבתי גם אני בפוסט קודם שלי, חשתי אי נוחות מהעבודה בויקי, ואני עדיין תוהה ביני לבין עצמי מה הביא כל כך הרבה אנשים להתייחס באופן כה אמביוולנטי לכלי זה? האם מבנה הקבוצה? האם המשימה הספציפית שניתנה לקבוצה? האם ההנחיות שקיבלנו? האם הידע כי על משימה זו ינתן ציון והערכה, ולמעשה האחד תלוי בשני כדי לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר? 
אני מאמינה כי הצלחה וכישלון תלוי רבות בתזמון נכון, בהסבר ומחוון ברור, ובשיתוף פעולה בין חברי הקבוצה.
במסגרת שיטוטי הגעתי לסרטון המדגים את העבודה בויקי, ופתאום היה לזה גם צד נעים ומחוייך... :)


הסרטון אמנם מדגים את השימוש בויקי באופן פשטני ביותר, ונותן דוגמא שאינה לקוחה מהאקדמיה, ואינה יוצרת מסמך שיתופי, כפי שאנו מצופים לעשות, אולם הוא מאפשר לראות את הויקי מנקודת מבט אחרת של שיתופיות, ואולי זו הדרך להתחיל, ראשית לתת משימה שיתופית שאינה יוצרת אנטגוניזם, שמזמינה את האחרים להשתתף בה באופן המאפשר שיתופיות ללא תחרות (למרות שגם כאן הראשון שבוחר ציוד - "מרוויח"...), לא לאפשר "למחוק" זה את זה, ללמד מתן כבוד לזולת דרך עבודה זו, לשקף לתלמידים כיצד רצוי וראוי "לתקן" את דברי האחר, ורק לאחר יצירת האמון ותרגול השימוש בכלי, ניתן לעבור למשימות הדורשות רמה גבוהה יותר של מלל ואינטגרציה בין דברי הכותבים השונים.
נראה לי כי בדרך כזו ניתן להנגיש את הויקי לתלמידים באופן שימשוך אותם להשתמש ולהתנסות בכלי מתוך ערך מוסף לחינוך לסובלנות וסבלנות וכיבוד האחר.  
אני מקווה להמשיך ולהתנסות בויקי, וכפי שאמרה לי היום עמיתתי, עפרה, אני אשתדל לראות בעבודה זו שיעור אישי עבורי לעבודת צוות פתוחה וקבלת האחר.

13 ביולי 2010

הבלוג כמפתח עצמי

בפוסט הקודם העלתי מחשבות ודעות בנוגע לבלוג בכלל, ובלוגים של מומחי תחום בפרט, והתייחסתי קצת להשוואה בין פרסום בבלוג לעומת פרסום בכתב עת. בהמשך לכך, ובעקבות התגובות והתגובות לתגובות :-) חשבתי קצת על עצמי בתוך הבלוג שלי... אם בתחילת התהליך כתבתי מתוך הכרח.. כאחת ממשימות התואר ומדרישות המערכת, הרי שהיום אני מוצאת עצמי "משתמשת" בבלוג לצורך אישי שלי, ולמה הכוונה? כאשר אנחנו נוכחים בהרצאה כלשהי, קוראים מאמר מסויים, עוסקים בפיתוח נושא לימודי כלשהו, אזי באותו הרגע כל כולך נמצא בפעילות, וכך גם המחשבות, המסקנות, האידאות והרעיונות. אולם ברגע שיצאתי מהפעילות, בגלל אילוצי החיים השונים (אמא במישרה מלאה, רעייה, מנהלת משק בית, מורה בבית ספר, רכזת ומדריכת מורים, סטודנטית וכו'), לא תמיד אני מוצאת את הזמן, המקום ואפילו את הרגע לעבד את המחשבות, הרעיונות והמסקנות. כך, לעיתים קרובות, תהליך הלמידה והעיבוד נקטע, ולא מתאפשרת הדרך חזרה. 
בפוסטים האחרונים, אני מוצאת את עצמי "נעזרת" בבלוג כדי לשחזר תהליכים, לעבד מידע חדש ולסנכרן אותו עם הידע הקיים בי. "ההכרח" לכתיבת הבלוג הפך לי למקום מפלט בו אני יכולה להתייחד עם מחשבותי, רעיונותי, מסקנותי והגיגי... :) והאמת? אני מאד נהנית מהמקום הזה, ומוצאת בו יתרון כפול, מחד גיסא, האפשרות לעבד כפי שציינתי, ומאידך גיסא, האפשרות לחזור את הפוסטים ואל הנאמר בהם, כלומר גם תהליך העיבוד אינו "הולך לאיבוד".
השאלה שעולה בי בעקבות זאת היא האם גם תלמידי, המאובחנים כילדי החינוך המיוחד, יוכלו להעזר בבלוג  כרפלקציה לתהליכים שהם עוברים עם עצמם? לדעתי יש למצוא את הדרך לאפשר להם לעבור תהליך שכזה, אם לא בבלוג כתוב אולי בבלוג מסוג אחר, סרטון, הקלטת מלל וכו'. יתכן שעל מנת שהתהליך יהיה אפקטיבי גם להם, רצוי שיהיה מלווה במדריך/מורה/פסיכולוג.
מתוך חשיבה זו, אני לוקחת על עצמי החלטה לנסות בשנת הלימודים הקרובה, כמורה מן המניין או כמדריכה המלווה תהליכים מהצד, לבחור קבוצת תלמידים ולעבור יחד איתם תהליך של כתיבת בלוג רפלקטיבי. מקווה להצליח ולהביא לכאן רשמים והגיגים נוספים בנושא.

3 ביולי 2010

רשמים מכנס מיט"ל (2)

במסגרת הרשמים מהכנס, רציתי להתעכב בפוסט זה על הרצאתה של אסתי דורון "למה לי בלוג?"
בהרצאתה התייחסה אסתי דורון לשלושה יתרונות מרכזיים לבלוג:

1. נגישות רבה למספר בלתי מוגבל של קוראים - במסגרת ההתנסות שלי בבלוג זה אני מרגישה שתוך כדי הכתיבה, מפוסט לפוסט, גדל מספר הקוראים, בתחילה היתה זו חברתי ועמיתתי, עפרה אידלסון, שנתנה לי את החיזוקים הראשונים (ותודה לך על כך :), בהמשך ראיתי שעוד כמה מחברי ללימודים קוראים את הבלוג, ואף מגיבים, והאמת - מצד אחד זה נעם לי מאד, אולם מצד שני, מד הלחץ החל לטפס (אולי אני כותבת שטויות? אולי מה שכתבתי הוא רדוד מדי ? אולי הניסוח שלי מבולבל וקלוקל? - לא נעים שיקראו...), בהמשך החל הבלוג לזלוג אל מחוץ לחדר הכתה, בשיח עם עמיתים למקצוע הם ביקשו לראות, אז שלחתי לכמה מהם את הקישור, ופתאום גם הם שותפים... - מזכירה את מד הלחץ... שוב עלייה... אמנם אני עדיין מאד רחוקה מכמות קוראים בלתי מוגבלת (וטוב שכך :), אולם אני מתחילה לחוש בפוטנציאל העצום הטמון בבלוג... ובמסגרת הכתיבה וההרצאה של אסתי דורון, חשבתי על האופציה של מורות כותבות בלוגים לתלמידים, להורים, לפרסום אג'נדה מקצועית שלהן... נראה לי מעניין לנסות במשך שנה אחת, לאפשר למספר מורות, במיוחד בחינוך המיוחד, לכתוב בבלוג רפלקציה על ההוראה ועל הקורה בכתה, קהל היעד שלהן יכול להיות התלמידים עצמם (במסגרת "מחשבות בעקבות השיעור... - העשרה נוספת) או הורי התלמידים (לקויות מורכבות) אשר רבים מהם מרגישים צורך לדעת מה היה בכתה, מה עוד ניתן לחזק בבית וכו', או מורות עמיתות שאינן מלמדות באותו בי"ס (מורות בכיתות קטנות העובדות כל אחת בבית ספר רגיל אחר)וכו'. הרעיון עדיין בגדר בוסר, ואחד הדברים העיקריים המנחים אותי בעצם פיתוח הרעיון הוא לחשוב היכן ישתלב הבלוג בצורה הכי טבעית במערכת ההוראה ולמידה.

2. אינטראקטיביות באמצעות ניהול התגובות - בעת כתיבת בלוג לראשונה, אני חושבת שקבלת תגובה בבלוג היא אחד הדברים החשובים לכותב, משמעו: כתבת - קראו - חשבו על כך - הגיבו! התגובות לבלוג מהוות אישרור לקריאה ונותנות סיפוק רב לכותב. עד כה בבלוג שלי נהנתי לקרוא את התגובות אולם השארתי את ההנאה לעצמי ולא המשכתי אותה הלאה... בעקבות ההרצאה של אסתי דורון, הפנמתי את חשיבות האינטראקטיביות שמאפשרת התגובה לתגובה, והחלטתי ביני לביני לעשות מעשה, הבטחתי לעצמי שאגיב לכל תגובה שאקבל בבלוג שלי. מקווה שמצד אחד אצליח לעמוד בכך ומצד שני אני מקווה שאצליח להשאיר את התגובה לתגובה ברמה מקצועית ועניינית, כלומר שאשכיל לפתח דיון וחשיבה מתגובה לתגובה.
3. מיידיות הפרסום - אסתי דורון דיברה בהרצאתה על הבלוג כמאפשר פרסום מחקר תוך כדי התהוותו, נכון, חשוב, מאד חדשני, מאד מקרב את המעבדה לשטח, אולם האם תמיד זה טוב??? האם במאה ה -22 הבלוג יחליף את המאמרים בכתבי העת? האם מרצה בעל שם או פרופסור באוניברסיטה יוקרתית יעדיף לפרסם את מחקריו בבלוג שלו במקום לכתוב מאמר לפרסום (תהליך הדורש: כתיבת המאמר, שליחתו למס' כתבי עת (מקוון או שלא) ציפייה לאישורי קבלה ורק אז להתחיל תהליך של עריכה והתאמתו לדרישות כתב העת, תהליך לעיתים ארוך ומייגע) ??? ואנחנו הקוראים או הסטודנטים - מה נעדיף, להתייחס לבלוג של המרצה או לכתב העת? האם כיוון שהכותב הינו בעל שם הוא מחוייב בבלוג שלו לכתוב את אותם הדברים שהיה כותב אם היה זה מאמר בכתב עת? לדעתי להחשיב נושא זה כיתרון זה של הבלוג הינו מעט מסוכן, באחת העבודות שעשינו בסמסטר הראשון, בקורס של דר' גילה קורץ, הגענו במסגרת חיפוש מידע לבלוג של Terry Anderson, את דר' אנדרסון "הכרנו" כבר קודם במסגרת מאמר מסילבוס הקורס, וכאן הגענו לבלוג שלו... השאלה הראשונה שלנו היתה האם ניתן להתייחס לבלוג באותה רצינות כמו לכל מאמר שלו?? דר' גילה קורץ נתנה את אישורה לכך, אולם האם תמיד זה כך? האם כל מה שאדם כותב בבלוג, מבלי שעבר ביקורת ובדיקה, הוא אמין ומהימן? הרי אדם אינו מחוייב לאמת בבלוג שלו, למעשה אדם לא מחוייב לשום דבר בבלוג שלו... גם אני רוצה להאמין שאדם מלומד, בעל תארים אוניברסיטאים, הכותב מאמרים בכתבי עת שונים, יתייחס לבלוג שלו באותה רצינות שהוא מייחס למאמרים שהוא מפרסם, אולם מצד שני, יתכן כי דוקא בבלוג נותן האדם דרור למחשבותיו ומרשה לעצמו לכתוב דעות לא מבוססות... יכול להיות שאני שמרנית בחשיבתי אולם לדעתי עלינו עדיין להתייחס באופן שונה לנכתב בבלוג לעומת הנכתב במאמר. כל עוד הבלוג פרוץ, וכל אחד יכול לכתוב בבלוג ככל העולה על רוחו, יש להתייחס אליו במשנה זהירות. אך אני כן רואה בבלוג אישי של פרופסור או מרצה כמקום להביא את הגיגיו ואת דעתו בהמשך למאמר שכתב ופרסם או כביקורת למאמרים אחרים של עמיתיו.
בעקבות ההרצאה של אסתי דורון ובעקבות הרפלקציה שעברתי עם עצמי בכתיבת פוסט זה, מתחוורת לי תמונה כללית של "מה זה בלוג". לדעתי, הבלוג הינו דרך מצויינת להפצת תכנים... חופש הביטוי בהתגלמותו... על הטוב והרע שבו... ברור שלא ניתן ואף אסור להתייחס לכל בלוג באותו אופן, ויש לבקר ולבחון כל בלוג וכל פוסט. בהתייחס לבלוגים של מדענים, פרופסורים וכו', אני רואה את המקום להשוות את הבלוג שלהם מול מאמר שכתבו בכתב עת באותו אופן כפי שאנו משווים בין ערך באנציקלופדיה לאותו ערך בויקיפדיה. הן באנציקלופדיה והן במאמר בכתב עת, מקבל הכתוב ביקורת ובקרה של מומחים לנושא. 
תגובותיהם של הלא-מומחים בבלוגים לא מחליפות את הערות המומחים המשמשים כעורכים של כתבי עת מדעיים. הבדיקה לא מקצועית, אבל עשויה להיראות "כאילו מדעית" ואנשים עשויים לא להבחין בין המקרים.